בשביל מה אני קיים ?

האם שאלת הקיום עולה אצלכם הרבה ?
בשביל מה אני קיים ?
מה אני עושה פה בכלל ?
מה התועלת בקיום שלי ?
אולי עדיף שלא הייתי ?

במידה וכן יש אפשרות סבירה שהיה לכם קושי בחודשיים הראשונים של החיים.

חודשים אלו הם שלב הקיים – השלב האוטיסטי.
בשלב הזה הילד נמצא בשלב ההישרדות. הוא צריך ללמוד לחיות
מחוץ לרחם של אימו.
אם עד היום הוא ניזון, חומם והיה מוקף במי השפיר ברחם,
כשהוא נולד הוא צריך להסתגל לחוויית החיים מחוץ לרחם.
בשלב הזה הוא מתחיל לפתח את המערכות בגוף שלו.
מערכת העצבים, מערכת עיכול, מערכת השלד והמוח.
מבחינתו הוא היחיד שקיים בעולם והוא כל העולם.
הוא צריך שיענו לו על הצרכים שלו.
הוא לא מודע מי מטפל בו וזה גם לא ממש מעניין אותו.

בשלב זה הדבר החשוב ביותר הוא לספק כל צורך של הילד !!!
להבין שהוא לא בוכה סתם, ובטח לא מתוך פינוק.
ברגע שבשלב הזה הצרכים של הילד לא מסופקים לפי הדרישות שלו,
כל הגוף נכנס למצוקה. נהיה לו מתח ברמה השרירית בגוף
והגוף שלו זוכר את זה כטראומה.
"חרדת איון" מאפיינת את השלב הזה - איון מלשון אין.
ברגע שהילד חווה חרדה זו הקיימות שלו מוטלת בספק.
אז מה עושים ?
כיצד ניתן לפתור את תחושת חוסר הקיום ?
הרי אין לנו באמת אפשרות לחזור לגיל חודשיים...
ואנחנו גם לא זוכרים מה קרה שם, אלא אם סיפרו לנו...

ההנחה הבסיסית היא שהגוף זוכר הכל.
גם אם אנחנו לא זוכרים, הוא זוכר, ותחושת חוסר הקיום
נחווה אצלו כטראומה.
בכדי להחזיר את תחושת הקיום לגוף ולהרגיש קיימים בחיים האלו
בכל מה שאנו עושים, ניתן לעבור "חוויה מתקנת",
שמשמעותה לאפשר לגוף להיזכר בקושי שהיה לו בגיל חודשיים
ולשחרר את הרגשות השליליים שהיו שם.
השלב הבא הינו שלב הזקוק – השלב הסמביוטי.
מגיל 3 חודשים ועד חצי שנה.
אתם מכירים אנשים שזקוקים כל הזמן ?
או לחלופין לא זקוקים אף פעם, לאף אחד ?

כל זאת ועוד...בכתבה הבאה.

שולי שובלי 
מטפלת גוף-נפש